בעזרת השם
 
מילים על ומאת דפנה

כתבה דפנה :
"לצערי, טרם הגעתי לשלמות. ואני מאוד משתפרת עם השנים. זאת אומרת שפעם היה ממש מפחיד לדבר במחיצתי או להיות במחיצתי בכלל. בגלל סגנון הדיבור שלי. אני יודעת את זה, כי למזלי תמיד אנשים אמרו לי את זה. ככה התקדמתי. ובעזרת ה' אתקדם עוד הרבה. מן הסתם לא אהפוך לצמר גפן עדין אחרי מרכך כביסה, אבל עוד אתעדן הרבה יותר ממה שאני עכשיו. מה שאני עכשיו זה עדין מאוד לעומת פעם, ועדיין לא מספיק. אני עובדת על זה. ועם זאת גם זוכרת שאם יש אנשים כמוני בעולם, כנראה צריך אותם. מן איזון שכזה - גם עבודה על המידות וגם השלמה עם מה שאני."

את דפנה זכיתי להכיר לפני 12 שנה בלימודים משותפים.. ומאז נשארנו בקשר כקבוצה, קשר הדוק, קרוב ויומיומי. 
דפנה היתה אישה מיוחדת ויוצאת דופן, לא ראו עליה שנולדה לאב ניצול שואה, ושמגיל צעיר גרה למעשה במוסדות.
הלימודים שלנו דרשו ריכוז, דיוק וידע רב. כולנו מילאנו מחברות, אבל את דפנה לא ראיתי עם דף ועט. אף פעם. היא זכרה ה כ ל. מעולם לא ראיתי תופעה כזו! היא הפכה מהר מאד לאוטוריטה (סמכות) שלנו בענייני הלכה, פריון ונשים בכלל.  

את ארבעת הלידות שלה עברה בנס אחר נס ובלידתה הרביעית נאמר לה שלא תוכל עוד ללדת. 
באותו מעמד החליטה עם נתן בעלה לסגור מעגל עם ילדותה ולפתוח את ביתה לשני ילדים נוספים דרך אומנה. 

את דפנה אני פוגשת חזק מאד השנה. אולי אפילו יותר חזק מאשר המפגש שלי איתה כשהייתה עמנו בחייה.
 
דפנה הותירה בי מראה מאד חזקה...
איפה אנחנו מביאים את עצמנו ואיפה לא. היכן אנחנו משמיעים את קולנו והיכן אנו מופעלים  מפחד או מחשש.   
 
דפנה בתוכי היא הנחישות, היא העוז לגעת ברגש. היא הלא להסתתר. היא הלעמוד מול הפחד ולהסתכל לו בעיניים.
את זה היא עשתה אף ברגעיה האחרונים ממש. זו צוואה חזקה ביותר.
דפנה הייתה באחדות של הפה והלב. דפנה זה  להיות נאמנה לדרך. וגם אם ברגעים מסויימים הדרך עשויה להיראות דיסהרמונית, זו המנגינה הפרטית של החיים שלנו, ועבורי -  הניגון היחידי שיש.

הדפנה בתוכי זה הלבחור בדרך של אמת גם אם זה אומר להסכים לפגוש בתוכנו את הכאב.. והוא לפעמים  גדול.
דפנה זה גם לומר את האמת מתוך כנות ומתוך סיכון וסיכוי שהיא לא תמיד לשביעות רצונו של האחר.. אבל עם שאיפה להיות עם נאמנות לעצמנו ולא לחיות באופן חלקי. 
כי בסופו של דבר, וזה לימוד עמוק מאד שלי מדפנה, האמת היא הכי חזקה. 

לדפנה היה אינסוף מה לתת. והיא יכלה לעשות זאת רק באופן של מתן מידע מדוייק אבל בלי לטרוח כל כך על האופן. 
אך היא פעלה בדרך אחרת. תמיד פתחה את דבריה אלינו במילים מקרבות:  
"יפות שלי מפז ומסוכר"
"שלום יפות מפריחת הסתיו"  
"שלום נסיכות יפות משושנים אדומות"
 
דפנה תמיד היית עונה בחן, עם אינסוף סבלנות, והתמידה בצורה מעוררת השראה.
תמיד הרגשת שאכפת לה ממך. וזה דבר כל כך יקר... וכל כך נדיר.. להרגיש שאתה לא מפריע. שיש לך מקום. שאתה מיוחד.
אצל דפנה תמיד הרגשת מיוחד.. (גם בשתיים בבוקר:)
מאז היעדרה ומתוך הבור העצום שנפער בחסרונה, ודוקא לאור הררי המילים שכן השאירה לנו, הובהר והתחזק בתוכי שוב, ויותר מתמיד שמה שנשאר- הוא האופן, הוא מה שמאחורי המילים.

משתפת  באחד המיילים  מדפנה לחברה מן השומרון:
"ההבדל הגדול ביני לבינך אינו טמון בסיפורי המקרה שלנו, עם ההבדלים והדמיון ביניהם. ההבדל הגדול בין שתינו הוא איך אנחנו מתייחסות לחיים שלנו ולהחלטות שלנו. עד כמה אנחנו מקבלות את עצמנו, סולחות לעצמנו ואוהבות את עצמנו כמו שאנחנו. עד כמה אנחנו מאמינות שכל מה שקרה וקורה ויקרה איתנו נמצא בהשגחה אלוקית עליונה. כזו שנמצאת מעל לזמן ומעל לכל בן אנוש שאומר לנו דברים ומחלק לנו ציונים.
אני יודעת שאני בציון 100. ואני רוצה לשכנע אותך שגם את 100. כי אם תהיי אפס, הממוצע של שתינו יהיה 50. ואני לא רואה את עצמי לבד באולימפוס. אני רוצה אותך איתי. שם, ביחד עם כל הנשים והאימהות המקסימות שעושות טוב כל היום וכל הלילה. כבר אמרתי לך שאני נגד הלקאה עצמית. אני חושבת שזו גישה נוצרית.
ביהדות, רק לשמוח יש."
(23.12.2015)

אסיים במילים שכתבה דפנה לחברתי איילת במות עליה אימה:
"ה' ישלח לך תנחומים, וימלא לך את הלב בגעגוע ושמחה, ושמחה של געגוע.
כי גם להתגעגע לאדם אהוב זה משמח. זה אומר שהיה לך אותו.
לפעמים אני מקנאה במי שמתגעגע להוריו, שכן לא נראה לי שאזכה לחוות את החוויה הזו.
ולכן אני מכירה בערכה.
אני מקווה שכולנו נאריך ימים ונהיה שמחים ומלאים, ואחרי מותנו יתגעגעו אלינו ורק יתגעגעו."

אז. 
הצוואה המשמעותית ביותר דפנה שהשארת לי היא הניגון של:
 
השמיעיני את קולך 
כי קולך ערב
ומראך נאווה. 
 
והלוואי ונזכור בהשראת דפנה תמיד : 
כמה אנחנו יפים 
מבחוץ 
ובעיקר מבפנים ..