ויבן את האישה / תמר רוטשטיין

מרכז הגוף – האגן, הוא המקום המרכזי בגופנו בו מתרחש ציר שינוי לכל אורך חיינו. הוא מרחב מלא אנרגיה, בו מקופל גם סיפור בריאתה של האישה, או בעצם מקור תבניתה ובנייתה. האישה גם היא תבנית.

נתבונן על תבנית האגן מראשית הבריאה. בסיפור בריאת העולם, חוזרות המילים "ויברא... וייצר". אך בבריאת האישה משתמש הכתוב בשפה שונה. נאמר: "וַיִּבֶן ה' אֶת-הַצֵּלָע אֲשֶׁר-לָקַח מִן-הָאָדָם לְאִשָּׁה.[1]" מה הרמז הצפון בכתוב זה? מה ההנחיה הפנימית הטמונה עבורנו בניסוח מדויק זה? על פי רש"י המילה 'ויבן' מושתתת על המלה "מבנה, בניין".

ה"מבנה" של האישה הוא מבנה ייחודי ועוצמתי ולכן צריך מילה מיוחדת לבריאתו. האומן נוטל תבנית מיוחדת ליצור בה דמות מיוחדת. רש"י מביא מהגמרא :"ויבן - כבנין, רחבה מלמטה וקצרה מלמעלה לקבל הולד, כאוצר של חטים שהוא רחב מלמטה וקצר מלמעלה, שלא יכביד משאו על קירותיו.[2] מה הכוונה? מהי הצורה הזו? 'אוצר של חיטים' הוא מכל בנוי מבוץ שתחתיתו רחבה יותר ממכסהו. אולי משולש, במבט דו–מימדי: פירמידה, שעון חול או אגס, קונוס או בקבוק. כל אלה הם מהמבנים האיתנים ביותר בטבע. הם בעלי חוסן ויכולת עמידה גבוהים מול מפלות, זעזועים ורעידות למיניהם. כשמדובר בתבנית האישה, ה"למטה" מתייחס לאגן הרחב. החוזק שלנו כנשים מקורו, למרבה ההפתעה, באותו מרחב מוצפן שלנו, האגן. והאגן מהווה מצפן. טמון בו צופן מיוחד ומדויק עבור כל אחת מאתנו – שאותו את, ורק את, יכולה בסייעתא דשמיא לפענח.

ומי יודע אם עוצמת האישה אינה טמונה בכך שנבראה מ... עצם?

'אגן' כמו גן... כלי מחזיק ברכה, מגונן עלינו, וגם מניב פרי.

על האגן אנחנו עוטות שכבות ורבדים. הרבה מן הקליפות הללו נחוצות ומגנות עלינו. אולם חלק מן השכבות מיותר לנו ומקורן בעודפים, שיקוע של עומס (גופני או נפשי), כגון רצון להסתיר ולכסות, תחושת אשמה, ביקורת ורבדים נוספים שאנו משליכות על האגן. דרך מפגש מלא עם תבנית עצמנו, תשתית הבנייה של גופנו, מרחב האגן, נוכל להשיל חלק מעודפים אלה, להרגיש שכבר אין לנו צורך בכל ההגנות הללו, להשתחרר מהן ולהיות קלות יותר.

[1]בראשית ב', כב

[2] ברכות סא א,  ערובין יח א



 

"ויבן את האישה"- פרק שנכתב ע"י תמר, מתוך הספר "ציפור על עץ החיים" בהוצאת 'יער' - הוצאת הספרים האקולוגית.                       
(להזמנת הספר: yaarbooks.com).

לקריאת הפרק המלא